עציץ עיסת נייר

לפני די הרבה זמן, במעמקי החורף כתבתי פוסט בשם ‘איך להכין אהיל מעיסת נייר – חלק ראשון‘ ומעולם לא כתבתי את  החלק השני.

גם עכשיו אינני עומדת לכתוב אותו, אבל כן מצאתי שימוש לפחות לאחד מכדורי עיסת הנייר, שהכנתי בזמנו.

 אם אתם קוראים את הבלוג שלי בתדירות, בוודאי אתם יודעים שמאז שהאביב נמצא במקומותינו, אני בשגעת גינה.

זרעתי זרעים ובקרוב אשתול את גן הירק שלי. גם תיקנתי כסאות גינה מעץ, שמצאתי ליד איזה פח ויש לי רשימה באורך הגלות של דברים נוספים אותם עלי להכין לגינתי.

 בכל מקרה, אני  מוצאת את עצמי מפלסת דרך לתוך הסטודיו כל פעם שאני צריכה דבר מה או חלילה רוצה לעבוד שם, וצריך היה לעשות מעשה כדי לפנות לעצמי מקום.

כבר נפטרתי מכל הקרטונים הנפלאים שנועדו להכנת רהיטים, היות ויש לי מעט מדי מקום ויותר מדי ילדים סקרנים (די מצער – כי עכשיו, כשאני צריכה קרטון גדול לתנור הסולרי – אין בנמצא…) ובכל זאת הסטודיו מפוצץ בפרוייקטים חצי גמורים, כך שהחלטתי לפעול.

 למרות שלא כלכך ידעתי איך להפוך את כדורי הנייר שלי לאהילים משביעי רצון, בכל זאת מאוד אהבתי אותם בחוסר השלמות שלהם והחלטתי להפוך את הגדול מביניהם לעציץ, כדי להוסיף לפינת הישיבה המתהווה בדק שבקדמת הבית.

 

This slideshow requires JavaScript.

היה לי שתיל לבנדר שרציתי לשים בפינה הזאת כך שהכדור השתלב לי בתוכית לחלוטין.

לא רציתי לצבוע את הכדור בצבע אחד בלבד. כדי להוסיף עניין הדבקתי מסקינג טייפ מסביבו וצבעתי רק מתחתו.

כמובן שצבעתי קודם בצבע יסוך ורק אח”כ בצבע אקריליק. רציתי צבע שקט כדי שלא יתחרה עם הכיסאות המאוד סגולים שלי וכך הוחלט על צבע תכלת אפרפר.

 בנוסף לצבע יסוד ולצבע עצמו הוספתי עוד שלוש שכבות של פוליוריטן לאיטום, כדי שכשאשקה אותו, הכדור לא יתמוסס לתוך ערמת עיסה.

 ממש לפני ששתלתי את הלבנדר, החלטתי לנסות ולראות מה היה קורה אם הייתי משתמשת בכדור כאהיל. ברקע אפשר לראות את האהיל שעשיתי מכוסות פלסטיק, עליו לא כתבתי.

מה אתם חושבים – זה היה עובד בתור אהיל?

איך להכין כוסות שתילה סטייל אוריגאמי

את אלא הכנתי בסתיו. עכשיו עשיתי אותן הרבה יותר קטנים, מספיק לזרע אחד בדיוק

עוד שבוע חלף עבר לו ללא מצלמה ולכן גם ללא פוסטים.

למעשה, אני ממש עסוקה עם חופשת הפסח הארוכה מאוד, עבודה, גינה ומספר פרוייקטים שאני עובדת עליהם.

את רוב הזמן שעומד לרשותי אני מבלה בגינה, למרות שאני לא מתכוונת לכתוב על זה יותר מדי  כדי להיצמד לנושא הבלוג.

אני כן אכתוב על הגינה שלי כשזה נוגע למיחזור ושיפצור והפעם זה אכן הנושא.

למרות שמאוד הייתי רוצה לשתף אתכם בהתקדמות ובהכנות האישיות שלי, לא אוכל בגלל העדר מצלמה.

את הוידיאו הנ”ל מצאתי  בסתיו שעבר, כשהכנתי כוסות שתילה בסגנון אוריגאמי.

למרות שאני חושבת שהם מקסימים ביותר, ויכולים להיות מתנות נפלאות (חבל שרק עכשיו אני חושבת על זה) הן לוקות בזה שהן מעט גדולות מדי על מנת לזרוע זרע יחיד בכל אחד – וזו הייתה מטרתי הפעם. לכן הכנתי כ 100 מחצי דף עיתון. הגודל מושלם לזרע יחיד.

החיסרון הבולט מאוד שלהן, היא שאם הכוונה היא לשתול הרבה זרעים, כמו שאני עשיתי, צריך להתחיל להכין אותם באמצע החרף כדי שיהיו לך מספיק עד האביב….אני עצרתי ב-100 כי הבנתי שאפספס את חלון השתילה, אם אמשיך להתעקש עליהם.

כשהם נגמרו לי, עברתי לשתול בתבניות ביצים ואח”כ בצד השני של התבנית, זו בלי החלוקה. על מנת לוודא שהזרעים שלי יהיו שתולים אחד אחד, הכנתי חלוקות מקופסאות של דגני בוקר, בדומה למה שיש בקופסאות של כוסות יין. (תצטרכו לדמיין – לא מצאתי תמונות מתאימות להמחשה)

אני מניחה ששתלתי כבר כ 300 זרעים והיד עוד נטויה.

עוד פרויקטים:

 שיפוץ כיסאות עץ מתפוררים שמצאתי

הכנת אדניות מקופסאות שימורים.

איך להכין אהיל מצדפות נייר

אם אתם קוראים פה באופן קבוע, אז אתם יודעים שברשימת הדברים להכין ב 2012 יש כמה וכמה אהילים, היות ובביתנו רוב הנורות חשופות לחלוטין. אפילו התחלתי להכין כמה מעיסת נייר, אבל הנחתי אותם בצד כדי לחשוב איך לקדם אותם . יש לי עוד כמה  רעיונות שמתרוצצים לי בראש, אחד מהם הוא נברשת  צדף מנייר כמו זה.

 ראיתי כאלה בכמה מקומות באינטרנט והם נראים פשוטים להפליא להכנה. כל מה שצריך זה נייר שעווה (או במקומותינו – נייר סדוויצים) כדי להכין ממנו את ה”צדף” ואהיל ישן או סל תלוי לעציץ.  חשבתי שאהיל כזה יהיה נפלא לחדר השינה שלנו.

 החלטתי ללכת על אליפסות במקום עיגולים, בעיקר משום שבבית יש לי שבלונה וסכין לחיתוך אליפסות ואין לי חותך עיגולים. (עיצה קטנה – לא לנסות את זה עם מספריים. העבודה תהיה אין סופית ופחות מדייקת).

 למרות שכבר ציינתי שמאוד פשוט להכין אהיל כזה, בכל זאת הצלחתי להסתבך ברמה מביכה, בעיקר משום שלא בדקתי את המרחק בין התקרה לקצה התחתון של הנורה. הסתבר לי, מעט באיחור שהסל שלי לא מספיק עמוק כדי לאכלס בתוכו את הנורה ושאני צריכה להסיר את אמצע הסל כדי לעשות לו מקום . היות וגיליתי את זה רק כשעמדתי, פטיש ביד, לבד על המיטה, אחרי שכבר קדחתי את החורים לווים, התוצאה הייתה שהסל לא לגמרי ממורכז  סביב הנורה, והיא  נוגעת בנייר. על אף שאני משתמשת בנורות ניאון, אני חשה עם זה מעט לא בנוח ובקרוב בטח אחליף את בית המנורה התלוי בכזאת שיושבת על התקרה וכך אמנע מלהעלות את ביתי הצנוע באש.

 חוץ מזה, אני די מרוצה מזה. זה מוסיף נופך רך לחדר השינה שלי (שכמו שאתם רואים, זקוק לעוד הרבה מזה).

 

יש מספר דרכים בהן ניתן להכין את האהיל. כדאי לעשות חיפוש בגוגל לראות מה הכי מתאים לכם.

את שלי הכנתי ככה:

 גיהצתי ארבע שכבות של נייר שעווה כדי לאחות אותם זה לזה. בזמן הגיהוץ הנחתי אותן בין שני גיליונות נייר פרגמנט כדי לשמור על ניקיון המגהץ. (חזרתי על זה  בערך 50 פעמים)

 בעזרת שבלונה עם סכין תואם חתכתי קרוב ל 1000 אליפסות. (עשיתי את זה בשלבים. תתחילו בפחות ותשלימו לפי הצורך). כדי לצמצם את העבודה, תבדקו כמה שכבות אתם יכולים לחתוך בו זמנית.  אני עבדתי על שלוש שכבות רוב הזמן.

 הרבה אנשים מחברים את האליפסות בדבק, או אחד לשני או לסרט. אני לא חובבת דבק ולכן החלטתי לתפור אותם. הקפדתי שתהיה חפיפה מסוימת בין האליפסות מלבד בשניים הראשונים ברצועה. ביניהם השארתי רווח קטנטן. את הרווח הזה הנחתי מעל חוט הברזל, כשחיברתי את הרצועות לסל, כשהאליפסה הבודדת כלפי פנים הסל והרצועה כלפי חוץ.  את הרצועות מקבעים לסל בעזרת דבק חם.

 

כדי לזרז את העבודה, תחלקו את האליפסות שלכם לערמות בהתאם לאורך הרצועה. אני השתמשתי בתבניות מאפינס לצורך העניין.

 

תשתמשו בתפר הארוך ביותר במכונה כדי להימנע מקריעת האליפסות או עיגולים.

 

בהרכבה: תתחילו מהשכבה הפנימית ותתקדמו משם. תכינו את הרצועות שלכם לשכבה הראשונה ותתכננו את ההמשך משם. אצלי השכבה הראשונה היא מרצועות בנות אחת עשרה אליפסות (כשאחת מקופלת פנימה), עוד שתי שורות של שמונה ושורה אחת של שש.

 בזמן העבודה הסל היה תלויי בין הגבות של שני כסאות.

חיברתי אותו לתקרה בעזרת שני ווים קטנים.

 עכשיו, חוץ מזה שהרווחתי נברשת, יש לי ערמות של נייר שעווה מעובה עם חיתוכים אליפטיים….. בטוח אפשר לעשות איתם משהוא. מה נראה לכם?

איך להכין אהיל מעיסת נייר – חלק א

היום בצהריים, כשהייתי עסוקה בלטוס החוצה לאסוף את הילדים, עברתי ליד הסטודיו שלי וזה מה שראיתי.

נמלאתי שמחה. לא שיש פה משהו גמור, או משהוא שאפשר להשוויץ בו, אבל ברור שבחדר הפצפון הזה קוראים דברים ויש עבודה.

מה שלא רואים בתמונה זה ערמות החומרים שיש מסביב. יש ערמות של עיתונים, ערמות של שקיות, ערמות של חומרים חצי מוכנים וחצי מהזמן אני מבלה בלהזיז ערמות לכאן ולכאן.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר היום. היום אני רוצה לדבר על עיסת נייר.

כבר אמרתי שאחד  הדברים שהכי מפריעים לי בבית זה העובדה לאין לנו ולו אהיל אחד. כל המנורות שלנו חשופות, ויש בחשיפות הזאת תחושה קשה של זמניות. כל חומר הוא מבחינתי אהיל פוטנציאלי ודי התרגשתי כשבשיטוטי ברשת ראיתי לאחרונה הוראות להכנת אהילים מעיסת נייר.

אני לא מצרפת את הקישור כי כשביקשתי למצוא ואותו שוב, גיליתי שהדף כבר לא קיים.

לפני כמה שנים הייתה לי התפרצות של עיסת נייר,  כך שאומנם אני לא מומחית לעניין אבל כבר נגעתי בזה בעבר וכל מה שהייתי צריכה למצוא הם כדורי ים כתבניות.

שלא תחשבו שזו משימה פשוטה. מסתבר שגם כדורי ים הם מהדברים שנמצאים בשפע רק כשלא רוצים אותם.

את העיסה הכנתי בעיקר ממקלות עיתון שפסלתי, וכמות העיסה שיצאה לי מהם הספיקה לי בדיוק לכדור הגדול.

מרק עיתונים

תהליך ההכנה הוא מאוד פשוט:

חותכים עיתון לחתיכות קטנות יחסים ומשרים במים למשך לילה לפחות.

כשמוכנים להתחיל לעבוד, מרתיחים את העיתון במשך חצי שעה.

שופכים את המים המלוכלכים ובמקומם מוסיפים מים נקיים.

שולפים את הבלדר מהארון וטוחנים את העיתונים עם המון מים.

את העיסה הטחונה מעבירים למסננת וסוחטים ממנו את עודפי המים.

לעיסה הסחוטה מוסיפים דבק. (אני משתמשת בדבק טפטים, אבל יש כל מני אפשרויות מסובכות יותר או פחות. זה עניין של העדפה אישית)

העיסה צריכה להיות קטיפתית ונעימה למגע.

 

לי יש עניים גדולות וכמובן שלא הסתפקתי בכדורי הים הקטנים שקניתי. אחרי שנפחתי אותן הן נראו לי קטנים, אז רצתי החוצה ומיד רחשתי עוד שלושה כדורי ים גדולים. במקום לעשות מה שכל בן אדם הגיוני היה עושה – נסיון על קטן, החלטתי ללכת על הכדור הגדול. בדיעבד, ברור לי שזאת הייתה טעות. מבין שלושת הכדורים שהכנתי עד כה, הוא היחיד שנסדק ומתפרק.

אני חושבת שזה קשור גם להרכב העיסה – אולי לא היה מספיק דבק. גם לעובי השכבה שהנחתי על הכדור יש כנראה חלק בתוצאה.

את הכדורים הקטנים הכנתי מנגלה שנייה של עיסה כך שיכול להיות שהרכב העיסה היה שונה.

בכל מקרה – גם בגדול וגם בקטנים יש משהוא מדליק.  תמיד אהבתי לראות חומר לובש צורה אחרת לגמרי וכשעוברים את התהליך ממוצר לחומר ושוב למוצר ההתפעמות גדולה עוד יותר.

למרות שאני מאוד מרוצה מהכדורים שלי אני לא מתכוונת לתלות אותם באפרוריות הנוכחית שלהם בבית שלי.

אני מתכוונת להכין עוד כדורים ולבחון סוגים שונים של גימורים  עד שאמצא את זה שיכבוש את ליבי מספיק כך שאוכל להביט בו מדי יום, תלויי לי מעל שולחן האוכל.

הבלוג הזה מתחיל להראות קצת כמו סיפור בהמשכים….

שמונה רעיונות עיצוב ממוחזר בפחות משמונה דקות

מדי שבוע פחות או יותר אני אתחלק איתכם במקורות השראה שאני מוצאת על גבי הרשת. הפעם,  סרטון קצר על 8 רעיונות עיצוב זריזים. אני חייכתי מתחילתו ועד סופו וחשבתי לפזר קצת מהעושר (ואושר).

אני בטוחה שדקה זה אופטימי מעט אבל 5 דקות זה כבר ריאלי לחלוטין.

מקור

איך לשזור בעיתונים – נסיון ותהייה

כנראה שחזרתי לקצב. לפני יומיים סיימתי את ה”פלייסמט” הראשון שלי. את הגרשיים הוספתי משום שזה לא נראה כמו הפלייסמט מעיני רוחי. יתכן ועדיין נמצא במסגרת תסמונת בתיה עוזיאל.

כשהתלוננתי על כך לר’ הוא אמר “טוב, למה ציפית? לא נולדת עם ידע מלא של מלאכת השזירה. לימוד עורך זמן.” אני מניחה שהוא צדק.

לוקח זמן ללמוד כישורים וטכניקות חדשות. זה הניסיון השני שלי בשזירה, בעיתונים ובכלל. בפעם הקודמת בה ניסיתי הבנתי כמה חשוב שמקלות העיתונים יהיו ישרות ומקבילות לחלוטין. גם חשבתי, שעדיף להתחיל במרכז ולשזור שמאלה וימינה לסירוגין על ידי קיפול מקל לחצי והשחלתו על אחד האנכים.

כך אפשר לייצר טקסטורות מעניינות, בזיגזוג נקודת ההתחלה על פני העבודה. אולי אני אנסה משהו כזה בהמשך. אני חושבת שבמקרה הזה, העבודה מהאמצע תרמה  לעקמומיות הרבה של העבודה ובפעם הבאה אנסה לעבוד מצד לצד. יתכן ואז התוצאה תהיה יותר מדייקת וישרה.

למרות שריווחתי את האנכים שלי במרחקים קבועים איך שהוא, תוך כדי העבודה הן זזו ודי מהר במקום מלבן התחיל להיווצר  טרפז.

בדרך כלל זה היה מספיק כדי להבריח אותי צורחת ותולשת את השיער, אבל כמו שר’ אמר, הלימוד הוא תהליך והעקמומיות היא חלק מהתהליך.  אחרי שראיתי את העקמומיות המתהווה החלטתי לשזור מסביב עם רצועות משקיות ניילון כדי לקבע את מיקום האנך האחרון בסוף כל שורה וכך למנוע את התרחבות הטרפז. אכן, זה עשה את העבודה

 מה שברור זה שבעבודה הבאה אני אוביל את העבודה אם הסרגל כדי לראות שהאנכים נשארים מקבלים עד הסוף. עקמומיות זה נחמד אם זה מה שאתה רוצה ומתכנן. במקרה הזה, זה לא היה.

 

הגימור עדיין לא ברור לי לגמרי. את האנכים ארגתי לתוך שזירת שקיות הניילון ואילו החומרים והצבעים היו זהים, זה היה מספק ויפה.

אני ממש לא מרוצה מגימור השוזרים המאוזנים. פשוט חתכתי את הקצוות אחרי כמה סיבובים עם השקיות. נראה לי שלתפור מסגרת מבד כבד, קנבס, זה הפתרון האופטימלי. כרגע אין לי בבית לא בד ולא מכונת תפירה מתפקדת כך שזה לא ריאלי כלכך.

אני עדיין צריכה לתת לזה כמה שכבות של פולייוריטן כדי להפוך את זה עמיד למים. אני לא מצפה לזה בשקיקה בכלל.

אם למשהו יש עצה לתת לי בעניין הגימור ובכלל, אשמח!

איך לצאת מתסמונת בתיה עוזיאלי

בשבוע האחרון התרשלתי מעט בכתיבה בבלוג, ועלי להודות שגם ההספק שלי ירד.  זה היה צפוי. אני בדרך כלל עובדת במכות כאלה ומדי פעם צריכה הפסקות עיכול. לפעמים גם קורה משהו שגוזל את כל תשומת הלב שלי כמו מכונת כביסה שלפתע מתמוטטת והדרמה הכרוכה  בקניית מכונה חדשה.

 בפעם האחרונה שכתבתי, בדיוק כבשתי,  את אומנות גלגול המקלות מעיתונים. או כך לפחות חשבתי. אחר כך ביליתי די הרבה שעות בגלגול מקלות ועדיין לא הצלחתי להבין לגמרי מה עובד ומה לא והתוצאות שלי לא אחידות עד כדי כך שכמטע חצי מהמקלות לא ענו לקריטריונים שלי ועברו לגור בקערת ה’בקרוב-עיסת-נייר’ שלי.

הדבר שהכי קשה לי להבין, זה איך לייצר מקלות ישרים ומקבילים באופן קונסיסטנטי, מבלי שיהיו קוניים באיזשהו צורה. לא הייתי בטוחה כמה זה באמת משנה, אבל אחרי ששחקתי קצת בטכניקות קליעה אני מבינה שזה ממש קריטי שהמקלות יהיו ישרות ומקבילות.

החלטתי לנסות ללמוד כמה טכניקות לקליעת סלים, ואכן הכנתי סל קטן שלא שימח אותי במיוחד משום שהרגשתי שאני עוסקת במלאכת יד סטייל בתיה עוזיאל, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא זה מה שאני רוצה לעשות.

 ניסיתי טכניקה אחרת, שזירה. חשבתי אולי לנסות להכין פלייסמטים, ושוב הבנתי כמה חשוב שאלמד להכין מקלות ישרים אחרת לעולם לא אעזוב את  בתיה עוזיאלנד.

אני יודעת שהמחשבה על הכנת פלייסמטים לא מרגשת במיוחד, אבל כרגע, יותר מעניין אותי ללמוד טכניקות לעומק מאשר לעסוק באומנות.  השימושיות כלכך טבועה בי משנותיי כצרופת שקשה לי להיפרד ממנה לטובת האומנות. אולי, אחרי שלמידת טכניקות חדשות תהיה פחות חשובה, אוכל להתרחק קצת משימושיות לטובת אומנות.

 מקווה שמעתה אחזור לקצב הכתיבה הקודם.

שיתוף פעולה בין מסרגה למקדחה = מקלות עיתון

אני המאושרת באדם.

זה מה שקורה שהיה לך יום נפלא! היה לי יום נפלא.

שיחקתי אותה בעבודה, נהניתי עם הילדים, אפיתי עוגה, הכנתי ארוחה טובה וסוף סוף הצלחתי להפוך עיתונים למקלות או צינורות או איך שלא יקראו להם.

מי היה מאמין שמסרגה ומקדחה ישתפו אי פעם פעולה…..

 כבר ניסיתי להכין כאלה בעבר, והתוצאה הייתה עגומה. הרגשתי כאילו כולי אגודלים והעמקתי את שנאתי העמוקה ממילא לדבק.

 לפעמים דברים צריכים לשבת קצת, כמו במרינאדה. בכל מקרה, המקלות הללו הן בסיס להמון טכניקות ופותחות לפני אין סוף אפשרויות.

 בשלב זה אני מוצאת שאני מבלה יותר זמן בהכנת חומרים מאשר בהכנת דברים. אני מניחה שזה חלק ממיחזור. לוקחים מוצר, הופכים אותו לחומר ואז מייצרים ממנו משהוא אחר לגמרי.

עיתונים ודבק – או לא

למרות ששמרתי על שקט במשך קרוב לשבוע, מאחורי הקלעים הייתי מאוד עסוקה, בעיקר בניסיונות מוצלחים יותר או פחות בסריגת שקיות. אני ארחיב על זה בפעם הבאה. לפני כן, רציתי לספר לכם גם על הניסיונות הכושלים שלי בלעשות משהו עם עיתונים. יש שתי טכניקות שמאוד מוצאות חן בעיני לבניית כלים הראשונה טכניקת ליפוף והשנייה קליעה בדומה לקליעת סלים.

שניהם מצריכים הכנת רצועות או גלילים של נייר, דבר הכרוך בדבק, ושוב אני מגלה, בפעם ה 1000 בערך, שאני ממש לא חובבת דבק. שמתי את העיתון בצד ובינתיים ועברתי לעבוד עם שקיות. בזמן שאני סורגת אתי תוהה בליבי איך המאסטר הזה עושה את מה שהוא עושה.

מדהים, לא?

photo credit creative commons license NS Newsflash