ככה זה עובד אצלי

מקור תמונה

זה מה שמתרחש בראש לי בין פרויקטים.

כלום.

הראש שלי מתרוקן ומת.

אני נכנסת ללחץ מה”מה עכשיו” שפולש לי למוח. ואז אני נזכרת לבדוק את הרשימה שלי….

אהה, כן…. אולי אני אעשה את זה עכשיו….

בודקת לראות אם יש לי בבית את כל מה שאני צריכה  כדי להכין את ה”אה כן”.

לא.

שיט.

טוב. אני אכין עוד מאלה שהכנתי כבר. ואכן אני מתחילה, אבל זה לא לגמרי מעניין אותי.

בגלל שאני חייה על גבעה באמצע שומקום, לנסוע לקנות את הדרוש לי יותר מסובך ממה שזה היה כשגרתי בתל אביב, לדוגמא.

אני חייבת לתכנן את הנסיעה, ואני צריכה להחליט אם אני באמת רוצה לחפש את הדברים הדרושים בליווי הילדים.

תאמינו לי, לא פשוט לחפש ולמצוא בדיוק את מה שדרוש ובמקביל גם לוודא  שהילדים לא עושים שמות בחנות הנבחרת, ושאם כן, בעלי החנות ועובדיה לא מודעים לעובדה.

נניח שהצלחתי לעשות מולטי טאסקיג’ מדהים ולשוב הביתה עם מה שדורש לי לפרויקט הבא (הפעם – נייר שעווה. כן. כולו נייר שעווה. כמה מסובך כבר יכול להיות למצוא נייר שעווה, נכון?)

סוף סוף, כשאני כבר מתיישבת להכין את מה שהפך כבר הר במקום עכבר, כל מני רעיונות מתחילים לקפץ בראש: בויג…. ואם אני אוסיף פה קצת צבע?…..בויג….. וואי …. יהיה ממש מדליק אם ……. אויי….. אני צריכה לקנות עוד נייר שעווה…..בויג…..

עכשיו אני כבר לא בלחץ  ממה הפרויקט הבא יהיה.

לא. הלחץ שינה את עורו.

עכשיו אני בלחץ מזה שכל פריט ופריט בבית שלי יהיה עשויי מנייר שעווה…

ואתם?

הזמן התקפל !

נראה שהזמן התקפל השבוע כך שתחילת השבוע וסופו נפגשו באותו נקודה. קפל הזמן לא השאיר הרבה מקום לפעילות מעבר לשגרה, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי שפוכה תשושה על הספה בלי שהשבוע השאיר אחריו איזה תוצאה מוחשית.

אם אני מתעקשת, אז אני נזכרת שכן, באמת המשכתי לשזור עוד  פלייסמט, עשיתי כמה ניסיונות באיטום, המשכתי ללא הצלחה לעשות כדורי עיסת נייר, לקחתי את מכונת התפירה לתיקון, חקרתי והתעמקתי בנושא עיסת הנייר ובכל זאת – אין תוצאה מוחשית לשבוע הזה מלבד תשישות קיצונית וערמות של כביסה לכבס ולקפל.

מעניין איך שהזמן סלקטיבי בקפלים. הוא לא התקפל בשעות העבודה, או בזמן שהיה לי ולמשפחה שלי לזרוק עוד ועוד בגדים מלוכלכים לסל הכביסה.  כנראה שהזמן לא מסוגל להתקפל כשזה מגיע לכביסה.

אני מקווה שמחר אני אתקדם מעט, למרות שאם לא ירד גשם, אני מתכוונת לבלות בגינה בעישוב ובשתילה.

בינתיים, אני רוצה לחלוק איתכם את הסרטון המתוק נורא הזה

שמצאתי כאן

תודו שהינשוף הקטן נראה קצת כמו החתולה שלי

איך לצאת מתסמונת בתיה עוזיאלי

בשבוע האחרון התרשלתי מעט בכתיבה בבלוג, ועלי להודות שגם ההספק שלי ירד.  זה היה צפוי. אני בדרך כלל עובדת במכות כאלה ומדי פעם צריכה הפסקות עיכול. לפעמים גם קורה משהו שגוזל את כל תשומת הלב שלי כמו מכונת כביסה שלפתע מתמוטטת והדרמה הכרוכה  בקניית מכונה חדשה.

 בפעם האחרונה שכתבתי, בדיוק כבשתי,  את אומנות גלגול המקלות מעיתונים. או כך לפחות חשבתי. אחר כך ביליתי די הרבה שעות בגלגול מקלות ועדיין לא הצלחתי להבין לגמרי מה עובד ומה לא והתוצאות שלי לא אחידות עד כדי כך שכמטע חצי מהמקלות לא ענו לקריטריונים שלי ועברו לגור בקערת ה’בקרוב-עיסת-נייר’ שלי.

הדבר שהכי קשה לי להבין, זה איך לייצר מקלות ישרים ומקבילים באופן קונסיסטנטי, מבלי שיהיו קוניים באיזשהו צורה. לא הייתי בטוחה כמה זה באמת משנה, אבל אחרי ששחקתי קצת בטכניקות קליעה אני מבינה שזה ממש קריטי שהמקלות יהיו ישרות ומקבילות.

החלטתי לנסות ללמוד כמה טכניקות לקליעת סלים, ואכן הכנתי סל קטן שלא שימח אותי במיוחד משום שהרגשתי שאני עוסקת במלאכת יד סטייל בתיה עוזיאל, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא זה מה שאני רוצה לעשות.

 ניסיתי טכניקה אחרת, שזירה. חשבתי אולי לנסות להכין פלייסמטים, ושוב הבנתי כמה חשוב שאלמד להכין מקלות ישרים אחרת לעולם לא אעזוב את  בתיה עוזיאלנד.

אני יודעת שהמחשבה על הכנת פלייסמטים לא מרגשת במיוחד, אבל כרגע, יותר מעניין אותי ללמוד טכניקות לעומק מאשר לעסוק באומנות.  השימושיות כלכך טבועה בי משנותיי כצרופת שקשה לי להיפרד ממנה לטובת האומנות. אולי, אחרי שלמידת טכניקות חדשות תהיה פחות חשובה, אוכל להתרחק קצת משימושיות לטובת אומנות.

 מקווה שמעתה אחזור לקצב הכתיבה הקודם.